בדיקת חדירות לחות משמשת להערכת יכולתו של בד להעביר אדי מים בתנאים מסוימים. כוס חדירות לחות המכילה חומר ייבוש או מים ואטומה בדוגמת הבד ממוקמת בסביבה אטומה עם טמפרטורה ולחות מוגדרים. שיעור חדירות הלחות וחדירות הלחות מחושבים על סמך שינוי המסה של כוס חדירות הלחות (כולל הדגימה וחומר היבש או המים) לאורך זמן מוגדר. קצב חדירות הלחות מייצג את מסת אדי המים העוברים אנכית דרך יחידת שטח של הדגימה בתוך זמן מוגדר בתנאי טמפרטורה ולחות מוגדרים משני הצדדים, מבוטא בגרם למ"ר לשעה [g/(m²·h)] או גרם למ"ר ל-24 שעות [g/(m²·24h)]. קצב חדירות הלחות מייצג את מסת אדי המים העוברים אנכית דרך יחידת שטח של הדגימה תוך זמן מוגדר בתנאי טמפרטורה ולחות מוגדרים משני הצדדים, עם הפרש יחידת לחץ אדי מים, מבוטא בגרמים למ"ר לפסקל לשעה [g/(m²·pa·h)].
ערכים גבוהים יותר עבור שני האינדיקטורים מצביעים על חדירות לחות טובה יותר של הבד. ההבדל העיקרי בין GB/T12704.1–2009 "שיטות בדיקה של טקסטיל - לחדירת לחות - חלק 1: שיטה היגרוסקופית" לבין GB/T12704.2–2009 "שיטות בדיקה של טקסטיל - לחדירת לחות - בשיטת האידוי הבאה: שיטת האידוי הבאה: בשיטה שמים חומר ייבוש בכוס החדירה ואילו בשיטת האידוי שמים מים מזוקקים בכוס החלחול. שיטת האידוי מתחלקת עוד יותר לשיטת כוס זקוף ושיטת כוס הפוך; שיטת הכוס ההפוכה חלה רק על בדים עמידים למים ונושמים. בתקנים שהוזכרו לעיל, קיימות מספר אפשרויות לתנאי הטמפרטורה והלחות של הסביבה האטומה. לכן, שימוש באותה שיטת בדיקה על אותה דגימה, תנאי טמפרטורה ולחות שונים יניבו תוצאות שונות.
פעילות גופנית מייצרת כמות גדולה של זיעה, בעוד שפעילויות בחוץ כוללות בהכרח רוח וגשם. זה מציג סתירה: הגוף חייב להיות מסוגל למנוע מגשם ושלג להיספג, תוך שהוא גם מסוגל להוציא זיעה ביעילות. למרבה המזל, גוף האדם פולט אדי מים במצב- מולקולה בודדת, בעוד שגשם ושלג הם טיפות נוזל מצטברות, וגדלים שלהן שונים באופן משמעותי.
